טוב או רע

מאיפה אנחנו יודעים אם מה שקורה הוא טוב או רע? מה שקורה הוא אירוע. לצעירה שביום האחד עשר בספטמבר המפורסם הייתה בדרכה לעבודתה באחד מבנייני התאומים במנהטן, לפגישה גורלית (היא לא שיערה עד כמה!) קרתה תאונת דרכים בדרך לשם. תאונה זו עיכבה את הגעת לעבודה. דמעות רבות זלגו באותו בוקר על הבוס שיכעס, על הפגישה החשובה שהתפספסה, ועל המזל הרע.
במקרה זה אירוע "אומלל" זה הצילה מאירוע אומלל הרבה יותר.

"היה פעם זקן סיני ולו בן צעיר וסוס. הסיני חי בכפר קטן.
יום אחד ברח הסוס מהאורווה. באו אנשי הכפר ואמרו לאיש הזקן: "כמה שזה רע."
שאל אותם הזקן: "מאיפה אתם יודעים אם זה טוב או רע?"
למחרת חזר הסוס.
יחד עימו הגיעו סוסי בר רבים. האיש ובנו פתחו את דלת האורווה וכל הסוסים נכנסו פנימה. באו אנשי הכפר ואמרו לזקן: "כמה שזה טוב".
ענה להם: "מאיפה אתם יודעים אם זה רע או טוב?"
יום אחד נפל הצעיר בעת שניסה לאלף את אחד מסוסי הבר, ושבר את רגלו. אנשי הכפר אמרו לזקן: "כמה שזה רע". הזקן ענה: "מאיפה אתם יודעים אם זה טוב או רע?".
לאחר מכן באו אנשי הצבא ולקחו את צעירי הכפר למלחמה, שבה נהרגו חלק מהם. אבל את בנו של הזקן לא לקחו, כי רגלו הייתה שבורה.

מאיפה אנחנו יודעים אם כל מה שקורה הוא טוב או רע? מה שקורה הוא אירוע. ואירוע אינו טוב או רע. הוא רק אירוע. ההתייחסות שלנו לאותו אירוע, הופכת אותו לטוב או רע בעינינו. זאת בהתאם להתנסויות שעברנו בדברים דומים, או בהתאם לחינוך שלנו, שלימד אותנו לשפוט דברים, או בהתאם לאמונות שלנו. (לקוח מתוך הזוהר הצפוני, הזוהר הפנימי – מיכל ביאלקוביץ).

לא פעם אנו שואלים את עצמנו לפשר האירועים שאנו חווים בחיינו. לא פעם אנו עומדים נפעמים מול עוצמות הכאב שעלינו לעבור. משמעות הסגה הזאת שנקראת חיים, מהדהדת אצל יותר ויותר אנשים שכמהים להבין. "לאלוהים פתרונים" אינו משפט נדוש, אלא מסמל הבנה שהיא מעל למאגרי הידע הזמינים לנו בדרך כלל ודורשת הסתכלות קצת יותר מעמיקה, מרחיבה או גבוהה על המתרחש. תעצומות הרגש שאליהן הורגלנו, מכסים לעיתים כל חלקה טובה של הסתכלות נאותה, וזורקים אותנו לתהומות תחושת הקורבנות: לעיתים אנו חשים, שהמזל או אלוהים או כל גורם אחר שולט בנו, ואינו מאפשר לנו את הבחירה החופשית. אנו חשים כקורבן, שבויים בתחושות של חוסר אונים.
האם אנו באמת קורבנות של הגורל או החיים, או שמא אנו אלה היוצרים את חיינו? האם המחשבות הן אלה שיוצרות מציאות, או שהמציאות היא זאת שמייצרת מחשבות? האם המחשבה שיהיה לי יום מעייף מזמינה יום מעייף, או שהיות והיום מעייף, יוצר את המחשבה שהוא כזה (בבחינת נבואה שמגשימה את עצמה). הבחירה באחת מההנחות האלה, מובילה אותנו להבנה אחרת לחלוטין של הימצאותנו כאן ויכולת הבחירה שלנו בחיים כאלה או אחרים. הציפור המגביהה לעוף רואה את מסכת החיים פרושה לפניה מתוך ראייה כוללת ומקיפה. אנו לעומת זאת, רואים את חיינו מתוך נקודה ממקודת ומצומצמת. לא תמיד אנו מודעים לסיבות או למטרות של דברים שאנו חווים בחיינו. הסיבות והמטרות עובדות בהקבלה מעניינת, שמשאירה את אלו שמודעים להן פעורי פה. כאשר אנו מגביהים עוף, אנו יכולים לראות לעיתים תוכנית אלוהית מושלמת, בה יש הסבר לכל חוויה ובה כל חוויה נוצרת למעננו. על פי משמעות זו, בכל חויה שאנו עוברים, ישנו ערך מוסף, שמטרתו לקדמנו בדרכנו בשביל ההתפתחות העצמית. אנו יכולים לבחור להיענות לתהליך הלמידה או לא, או לבחור את קצב הלמידה המתאים לנו. אבל בסופו של דבר, מעל לכל חוויה – מרחפת מטרה חיובית.

כאשר אנו יוצאים מתוך הנחה כזו, "מזל טוב" או "מזל רע" הם מונחים שמאבדים את משמעותם. בהנחה כזאת, אין מדובר על מזל ובטח לא על היותו טוב או רע. הוא תמיד טוב. יש לי מכרה שביום האחד-עשר לספטמבר המפורסם הייתה בדרכה לעבודתה באחד מבנייני התאומים במנהטן. היא הייתה בדרכה לפגישה חשובה וגורלית (היא לא שיערה עד כמה!). במהלך הנסיעה קרתה לה תאונת דרכים. תאונה זו עיכבה את הגעתה לעבודה. דמעות רבות זלגו באותו בוקר על הבוס שיכעס, על הפגישה החשובה שהתפספסה, על חוסר הצדק, חוסר האונים והמזל הרע. במקרה זה ניתן היה להבין מאוחר יותר כיצד אירוע "אומלל" זה הציל אותה מאירוע "אומלל" הרבה יותר. לא תמיד אנו מודעים לאלטרנטיביות השונות הפוגשות אותנו בחיינו. לא תמיד אנו מודעים למפגשים עם צמתי דרכים שמוליכים אותנו לדרך זו או אחרת.
אבל חשוב להבין שאין דרך מוטעית. כל דרך היא מקור לצמיחה ולהתפתחות, גם אם לעיתים קשה לנו לראותה ככזאת.