גיל ההתבגרות הוא השלב המאתגר ביותר בהורות, בעיקר בתקופתנו. אם פעם גיל ההתבגרות היה איזשהו ציון דרך קצר במעבר מילדות לבגרות, היום אנו מדברים על תהלך ארוך ומתמשך, שקל אולי להגדיר את התחלתו, אך מאוד קשה לנבא את סופו.
תקופה זו, שאותה אנו מכנים 'גיל ההתבגרות', היא מעין "טירונות", בה מתאמן הילד בלהיות בוגר. בוגר משמע – עצמאי ואחראי לחייו. הציפייה מבחינה התפתחותית היא, שכאשר יסיים שלב זה בהתפתחותו – יהיה בעל זהות ברורה, פחות או יותר, ומוכן לחיות את חייו מחוץ לבית. מה שקורה היום בפועל הוא, שגיל ההתבגרות מתחיל בערך בגיל עשר, עם תחילת ההתפתחות המינית (שמוקדמת היום מבעבר), ונמשך לעיתים עד שנות השלושים – השלב בו הילד עצמאי מבחינה כלכלית.
אצטט מדברי אחד האבות שהשתתף בסדנת הורות: "היום, הילד חי בבית עד גיל ארבעים, ואחר כך עוד מבקש פנסיה". הילד דורש שיניחו לו לנפשו, אבל מזכיר לנו שוב ושוב שהוא בוגר, ויכול להחליט החלטות בעצמו, אך מצד שני תלוי בהוריו מבחינה כספית וכספי שירותים – מצב שגורם לעיתים להורים להרגיש כ"בית מלון", "כספומט", או "מכבסה".
תקופת ההתבגרות מתאפיינת בשינויים רבים. השינויים באים לידי ביטוי בתחום הפיזיולוגי – מיני, בתחום הרגשי, בתחום החברתי ובתחום הקוגנטיבי – מוסרי. על כן עלינו לשמש מודל בריא וזמין לילדינו.
מבחינה פיזיולוגית אנו רואים התפתחות מואצת, התעסקות אובססיבית לעתים בדימוי גוף, בדיקת תפקידי מין ויחסי מין. בתחום ברגשי – בגלל הצורך ההתפתחותי לגבש זהות עצמאית ועצמית, אנו רואים בדרך התנהגותם – חיפוש, התלבטות, מעברים חדים במצבי הרוח, תפיסת מצבים בצבעי שחור – לבן ותגובות שנתפסות בעינינו כחסרות פרופורציה. בשל הצורך ל"התנער", הנערים והנערות נוטים לא פעם לווכחנות רבה, עשיית "דווקא", וניסיונות רבים להוכיח את שליטתם בחייהם, בעוד אנו ההורים "לא מבינים אותם", נראים בעיניהם מיושנים בדעותינו, זקנים בטעמנו, ובאופן עקרוני מיותרים (חוץ מאשר כמספקי שירותים, חסרי זכות וטו והצבעה).
מבחינה שכלית אנו רואים אצלם חשיבה מופשטת יותר, ביקורתית, המתעסקת גם בעתיד, ומעלהh שאלות ותהיות. בתחום החברתים, ההורים שהיו עד עתה אנשי הקשר והחיבור העיקריים בחייהם, מתפנים ממקומם, וזאת – לטובת חברת השווים להם, שתופסים מקום מאוד נכבד בתהליך ההתבגרות.
בהתחשב בכל השינויים אשר על המתבגרים לעבור, ובעקבותיהם גם אנו ההורים, ונוסיף על כך שלא פעם כשהם מתמודדים עם תקופת ההתבגרות, אנו מתמודדים עם משברי גיל אמצע החיים ואת העובדה שלרוב עלינו לטפל גם בהורים מבוגרים, ואם ניקח בחשבון את המחסור שלנו בכלים חינוכיים יעילים ומתאימים, הרי שאפשר להבין את הקושי שחשים הורים רבים למתבגרים בתקופה זו.
בשל ריבוי הקונפליקטים, שנסובים בעיקר סביב שליטה ושמירת טריטוריות. כדאי מאוד לוותר על כל קונפליקט שאינו הכרחי, במיוחד אם סיבותיו אינן בשליטתנו, או תלויות בנו. חבל לבזבז אנרגיות ולקלקל יחסים בשל כך, עדיף להתעקש על אותם דברים שנתפסים הכרחיים בעינינו, וגם אז לנסות ולנהל דו-שיח ולא דו-קרב. אחד הקונפליקטים המפוצים ביותר, מתייחס לסידור החדר. זכור לי משפט שנאמר לפני שנים לאם ולבנה המתבגר על ידי הפסיכולוגית זיווית אברמסון. היא אמרה, שבהתחשב בבלגן הפנימי שחווים המתבגרים, טוב שיש להם פינה בה הם יכולים לבטאו, והוסיפה: "אם חינכת את הילד לסדר ולניקיון, סביר להניח שכשיתבגר יהיה מסודר. אם לא חינכת לכך, זה ודאי לא הזמן הנכון להתחיל".
מתבגר זקוק להורים זמינים, ש"יהיו שם בשבילו" בתקופה סוערת זו בחייו. הורים שיתמכו, שיפרגנו, שיקשיבו, ושינסו להבין גם אם הדבר לפעמים קשה. הורים שיבינו שההבנה אינה בהכרח הסכמה, וגם אם אני חושב אחרת או יש לי טעם שונה, עדיין יש לי זכות קיום ושייכות. הורים שיציבו גבולות, אך כאלה שמתחשבים גם בצרכיו המשתנים של ילדים המתבגר, הורים שיכבדו את הצורך שלו בפרטיות ובמרח מחיה, שיאמינו בו ויעודדו את נסיונותיו לעצמאות וללקיחת אחריות, ויתנו לו תחושה של קבלה גם כשהם מבקרים את התנהגותו.
אני חושבת שהחלק הקשה ביותר בהתמודדות שלנו כהורים, הוא ההכרה בכך שככל שילדינו גדלים, יכולתנו לשלוט בהם הולכת ופוחתת. עלינו רק לקוות שאנו מספקים להם כלים יעילים להתמודדות עם החיים, וכי נשכיל לשמור עמם על יחסים טובים, שיאפשרו פתיחות והקשבה.
חיים גינות כותב בספרו "בין הורים לבני עשרה": "זו יכולה להיות שעתנו היפה ביותר. כדי לקרוא דרור בעת שאנו רוצים להחזיק ולשמור, דרושה נדיבות לב, ותרנות ואהבה לא מצרים. רק הורים מסוגלים להגיע לגדולה כואבת ונפלאה כזו."