נישואים = הצלחה, גירושים = כישלון…האומנם?

לא פעם אני שומעת סיפורים על גירושים. סיפורים על שני אנשים שאהבו אחד את השני, החליטו להתחתן ברוב אושר, הביאו ילדים לעולם  ותוך מספר שנים מצאו את עצמם נשואים לאויב במקום לאוהב. לא תמיד הסיפור מסתיים בגירושים, לעיתים הוא מסתכם במערכת נישואים מתסכלת ולא מספקת אך העובדה היא שמעטים הזוגות המצליחים לשמור על יחסים טובים ומספקים לאורך זמן.

נראה, שחלק נכבד מעימנו פחות מיומן בתיעול רגשותיו למחוזות של שלום ובנייה, ויותר מיומן ביחסי מלחמה. פעמים  רבות אנו חשים קורבנות של החיים במידה זו או אחרת וטבעו של "קורבן" שיחפש לו קורבן אחר לקרבן. כך אנו ממשיכים את שרשרת ה"קורבנות" הפגועים והפוגעים. המלחמה הכואבת ביותר היא זאת המתנהלת על גב הילדים ובשיתופם. מלחמה זו יכולה להתרחש בתוך הנישואים, תוך כדי תהליך פרידה או לאחר פרידה. אני פוגשת זוגות שחיים שנים רבות  בתחושות של חוסר סיפוק, אכזבה, תסכול או מאבקי כוח שוחקים ועדיין מאמינים שאם הם נשואים זה טוב לילדיהם. אין ספק שכל ילד יעדיף לשמור על מסגרת משפחתית גם כשאינה אידיאלית ובלבד שיחוש ביטחון, אבל חשוב שנזכור שמתוך מה שהוא רואה בבית הוא שואב מודל  על חיים יחד  ועל מהותם של  קשרים אינטימיים . מודל שישפיע על מערכות היחסים שיבנה בהמשך חייו.

אין ספק, תהליך הנישואים אינו תהליך קל ואנו נזקקים לתבונה רבה כדי לעבור אותו בשלום. כך גם תהליך הפרידה או הגירושים.

כפי שאני רואה זאת – החיים יחד כזוג, אמורים להיות אמצעי ולא מטרה. אמצעי שיכול לתרום להתפתחותנו. אנו עוברים בחיינו תהליכי התפתחות ולמידה כשזוגיות משמשת  בדרך כלל כאחד השיעורים המאתגרים ביותר ב"קורס" החיים. לחיות יחד, לבנות אינטימיות מספקת, להבין שכל התנהגות שמוציאה אותי מדעתי מייצגת עניין לא פתור אצלי – כל אלה אינם נושאים קלים ללמידה. יחסים טובים ומספקים מצריכים בנייה יום יומית מצד שני הפרטנרים. כל עוד אנו עסוקים בלהאשים את הצד השני ולחוש קורבן –  בנייה זו אינה מתאפשרת. זכותנו המלאה להחליט לסיים קשר עם אדם  שאינו עונה על צרכינו או צפיותינו,  אך ביקורת מתמדת וניסיונות חוזרים לשנות את האחר אינם תורמים למלאכת הבנייה.  זוגיות טובה היא בחירה יומיומית , והשקעה עקבית ומתמידה בקשר. קשר אינו מתהווה לבד. אהבה, לאחר שהורדנו ממנה את ההתלהבות הראשונית, יכולה להפוך לקשר שקול ומאוזן יותר המצריך לפני הכול  תקשורת טובה.  אין כלי חשוב יותר ביצירת קשר טוב, מהיכולת לנהל דיאלוג פתוח וכן. ההקשבה ההדדית היא הדלק שמזין את תהליך הדיאלוג. התעקשות על הצדק או האמת רק כפי שאנו תופשים אותם, מחבלת באפשרות ליצור דו שיח. היא יוצרת במקומו דו קרב.

בקשר טוב נבוא אחד לקראת השני – כל עוד זה בא מתוך בחירה חופשית ולא מתוך כפייה. בקשר פחות מוצלח, נמשיך להיאחז בצפיותינו ובכך לפגוע באיכות חיינו.

אהבה וכבוד שזורים זה בזה ותהיה זו אהבה בין בני זוג או בין הורה לילד. כל אהבה, כשהיא בתהליך בנייה ושימור, מצריכה יחס של כבוד הדדי, קבלה והקשבה.

כדי לקיים חיי זוגיות מספקים, רגש של אהבה אינו מספיק. צריכה להיות גם מוכנות ללקיחת אחריות הדדית על הקשר. עלינו להבין כי חיינו הם קודם כל באחריותנו, כך שאם לא טוב לי -אני הוא זה שצריך לקחת על כך אחריות ולבחון כיצד לשפר את איכות חיי. לפעמים גירושים או פרידה יהיו הפיתרון המתאים ביותר, לעיתים עבודה בתוך המערכת הזוגית תהיה הפתרון הרצוי. התשובה תבוא מתוך התבוננות פנימית וכנה בצרכנו ורצונותינו, בפחדנו ובשיעורים שלקחנו על עצמנו. הנקודה החשובה בעיני אינה מה נחליט לעשות אלא כיצד נעשה זאת. גם כאן הדרך משמעותית יותר מן המטרה. אפשר לחיות בתוך קשר זוגי כאויבים וניתן להיפרד כאוהבים, הכול עניין של בחירות אישיות. המשמעות העיקרית לדעתי אינה אם אני נשוי או גרוש אלא איזה נישואים או גירושים אני מנהל. עד כמה אני מוצא את עצמי חי בהרמוניה או בדיסהרמוניה.

הרמוניה היא המצב בו אנו חיים בשלום עם כל החלקים שבתוכנו. כפועל יוצא מכך, נמצא את עצמנו בתוך מערכות יחסים הרמוניות יותר. לעיתים, דווקא תהליך זה  של בניית חיים הרמוניים יותר- שהינו תוצאה של עבודה פנימית לא פשוטה -יביא לפירוד. אם אין התאמה בתהליכים שעוברים  בני הזוג, ישנם סיכויים  רבים להגיע למצב בו תחושות התסכול ואי ההתאמה מתגברות עד כדי ניתוק.

איש אינו יכול להגיד לנו מה נכון או מתאים לנו בדיוק רב יותר מאשר אנו עצמנו. אנו האחראים לחיינו ואנו היוצרים אותם. יצירת  חיינו היא תוצר של אמונותינו והבחירות שאנו עושים. המחויבות הגדולה ביותר לדעתי היא המחויבות ליצור את החיים הטובים והמשמחים ביותר שאנו יכולים ליצור עבור עצמנו. המטרה אינה לבטל את האחרים אלא להיטיב עם עצמנו. מהמקום הזה אנו אוטומטית מיטיבים גם עם האחרים –  גם כשהתהליך נעשה בתוך המסגרת וגם אם הוא טומן בחובו  כאב זמני ופרידה .  בכל שינוי אנו מוותרים ומשאירים משהו מאחור, ובו חרוטות סימני "ציפורניים" המתקשות לשחרר, אבל בסופו של דבר, כל שחרור מאפשר פתיחה חדשה – מוצלחת יותר, וזהו סיכוי עליו אני – לא הייתי ממליצה לוותר.