יחסי הורים – ילדים

הורים רבים מגיעים לייעוץ בנוגע לילדיהם. הילד יכול להיות בן שנתיים או בן 32, התחושה היא לרוב אותה תחושה: בלבול – לעיתים עד לתחושה של חוסר שליטה או חוסר אונים.

 תלונות כגון: הילד מגיע למיטת ההורים כל לילה, הילד אינו רוצה ללמוד, הילד אינו מכין שיעורים, הילד חי עדיין על חשבון ההורים, ולמרות היותו בן 26 עדיין לא "מוצא את עצמו", ועוד ועוד…

רוב ההורים יסכימו איתי, שלהיות הורה זוהי משימה לא קלה. להיות הורים לילדים בשנות האלפיים – משימה עוד יותר קשה, להיות הורים למתבגרים בשנות האלפיים? זו אולי המשימה המתאגרת ביותר שעומדת מולנו היום. האם יש לנו את הכלים הנדרשים כדי לחנך נכון? האם ישנה הגדרה מדויקת מהו חינוך נכון? האם יש קו סיום לתפקידנו כהורים? עד מתי אנו צריכים לתמוך, לכלכל, לשמש ככספומט ולספק צרכים? האם אנו האחראים הבלעדיים לאושרו של הילד ולכך שיהיה מרוצה ושיהיה לו טוב?

 האם ילד שמספקים לו כל הזמן "קביים", ילמד ללכת בכוחות עצמו? ללא ספק זהו תפקיד מבלבל, שמעלה שאלות רבות שאין להן תשובה חד משמעית אחת.

  כשהילד נולד, אנו נאחזים בפנטזיה שנצליח לעצב אותו כרצוננו. אנו נחושים בדעתנו לא לחזור על הטעויות של הורינו ולגדל ילדים מאושרים ובטוחים ואשר עונים על הציפיות שלנו. אני מוצאת שגם הורים נאורים ביותר, מתקשים להתמודד עם אותם ילדים שאינם עונים על הציפיות שלהם או עם אלה שדומים להם ביותר. אנו שמחים להסתל במראה שמבליטה את צדדינו היפים, ולא במראה שמבליטה את מה שאנו תופשים כחסרונות.

 אחד הקשיים הגדולים ביותר בהורות, הוא היכולת להפריד בין הצרכים והשאיפות שלנו, לבין הצרכים והשאיפות של ילדינו. לעיתים אנו כל כך עסוקים בצדקתנו, באמת שלנו ובהיגיון שלנו, שאנו הופכים לעוורים וחרשים לכל דבר אחר. רבים מאיתנו נוהגים לדבר אל… במקום לדבר עם… עסוקים בלהשמיע במקום בלשמוע – באמת לשמוע, ובכך מפספסים קשר של קירבה ופתיחות עם ילדינו. אחר כך אנו עוד מתלוננים שהם לא משתפים אותנו בחייהם האישיים או בתחושותיהם.

 פעמים כה רבות אנו עומדים מול ילדינו חסרי אונים. הכלים שאנו מכירים לא מתאימים היום, והורים רבים נעים בין ניסיונות של הטלת משמעת באופן סמכותי ושימוש בכוח, ועד להרמת ידיים, בתחושה שהילד חזק מאיתנו – ומוותרים. אני לא בהכרח מדברת על מתבגרים. את הסיטואציה הזאת אני שומעת גם מהורים לילדים בני שנתיים, שאחד המשפטים הראשונים שהם למדו להגיד הוא: "את לא תקבע עליי". ניסיונות ההשתלטות והכוחנות אינם תקפים עוד. הילדים של היום שונים מאוד מהילדים של פעם, והניסיונות לכפות בכוח את כל מה שעבד בעבר, הם נסיונות אומללים, שלרוב מביאים רק נזק.

 מספר מכשולים עומדים היום בדרכנו להורות יעילה ומספקת:

 המכשול הראשון: ההתעקשות לנקוט שיטות חינוך שאינן מתאימות, והתחושה שאין "תוכנית חלופית".

 המכשול השני: האמונה שאנו נבונים יותר מילדינו – בגלל היותנו מבוגרים יותר ועתירי ניסיון.

לעיתים הנסיון הרב שלנו הוא בעוכרינו, כי הוא מקבע אותנו באמיתות שאינן מתאימות לא לתקופה ולא לילד המסוים הזה. אנו בהחלט יכולים להביע את דעתנו, הייתי אומרת שזו אפילו חובתנו, אך בל נשכח שזוהי דעה אחת שאינה בהכרח אולטימטיבית. ילדיי הפרטיים שלי, לימדו אותי לא פעם שמה שנראה בעיניי כטעות איומה וכהחלטה לא נבונה מצדם, הפך במבחן המציאות לדבר הנכון ביותר בעבורם.

 ילד שלומד לציית מבלי להפעיל שיקול דעת עצמאי, ימשיך לחפש בחייו דמויות חזקות שישתלטו עליו, ולעיתים ישפיעו על הליכה לכיוונים הרסניים, או שאינם מתאימים לו.

 עוד מכשול שעומד בדרכנו הוא: האמונה שחינוך נכון הוא חינוך דרך ביקורת, שיפוטיות והדגשת השלילי.

 לרוב, ההיפך הוא הנכון. הגישה האדלריאנית גורסת: אין ילד רע – יש ילד שרע לו. אני מאוד מסכימה עם גישה זו. אני מאמינה שילד שמפגין התנהגות שלילית (וחושב להגדיר זאת כך, ולא להגדירו כילד שלילי), הוא ילד שאיבד את דרכו במפת הדינמיקה המשפחתית, או שאינו מרגיש מספיק שייך ואהוב.

 מכשול נוסף ואחרון – האמונה שככל שניתן לילד יותר, הא יהיה מאושר יותר. כאן אנו נופלים למלכודת של פינוק יתר או חסות יתר. בהתנהגות זו אנו תורמים לאושר מידי או לשקט תעשייתי, אך לטווח הרחוק הנזק הוא רב.

 לא פעם אני פוגשת בהורים שרוצים לתת לילדיהם את כל מה שהם לא קיבלו בילדותם. כל עוד מדובר באהבה וחום – זה בסדר ואפילו מומלץ, אך כשהנתינה מביאה לזה שהילד מקבל את כל שחשקה נפשו בכל תחום, ושומע את ה"לא" הראשון בצבא, זו בעיה. במקרה זה אנו מכתירים את הילד ל"מלך", ומבטיחים לו עולם אשלייתי אשר הכל בו יעשה כרצונו – דבר שאינו תואם למציאות, ולטווח הרחוק אף גורם למפח נפש, לתחושת קיפוח (למרבה האירוניה) ולתחושה תמידית של "מגיע לי"!

גם במצב של פינוק יתר וגם במצב של חסות יתר, אנו מונעים מהילד לפתח מיומנויות של עצמאות, לקיחת אחריות וכושר התמודדות שחיוניים כל כך לחייו.

אם אנסה לסכם את דעתי היום אומר, שעלינו ההורים לכוון את ילדנו, להדריכו ולהציב לו גבולות – בייחוד במה שגובל בפגיעה בנו. אך בעיקר להאמין בו, להאמין ביכולותיו, לחברו לעצמו, ותחושותיו, לצרכיו, לטעמו האישי, לרצונותיו, לייעוד שלו בעולם – שאינו בהכרח הייעוד שאנו תכננו בעבורו, ואת כל זאת לעשות מתוך קבלה ואהבה גדולה, וללא תנאים.

 קל להגיד, קשה יותר לבצע. בעיקר מכיוון שאנו לא חשים כך בנוגע לעצמנו. אם כך, אולי הדרך הנכונה ביותר להורות טובה היא לעבוד על יכולת הקבלה והאהבה שלנו את עצמנו, וכך נוכל ביתר-קלות להעביר את זה הלאה. בהצלחה!!!

 סיפור הפרפר

 זהו סיפור על אודות ילד קטן בהודו, שהלך לבקר גורו (איש זקן וחכם).

 הגורו ישב והתבונן במשהו שהחזיק בידו.

 הילד ניגש והסתכל גם הוא, אלא שלא הבין בדיוק מהו הדבר שביד הזקן, ושאל את הגורו – "מה זה?".

"זהו גולם", השיב הגורו, "בתוך הגולם נמצא פרפר, בקרוב הגולם יבקע, והפרפר יצא". "האם אני אוכל לקבל אותו?", שאל הילד. "כן" השיב הגורו, "אבל עליך להבטיח לי, שכאשר הגולם יבקע והפרפר יתחיל לצאת ויכה בכנפיו כדי להשתחרר מהקליפה – לא תעזור לו. חלילה לך לסייע לפרפר על ידי שתשבור את קליפת הגולם. עליך להניח לו לעשות זאת בעצמו".

הילד הבטיח, לקח את הגולם והלך לביתו. בבית ישב והמשיך להתבונן בגולם. לאחר משך זמן ארוך, ראה שמתחילה תנועה, הגולם נע, וכאילו רעד, והנה נקבע בקצהו. בפנים היה פרפר עדין ויפה, שניסה להילחץ מתוך קליפת הגולם, תוך שהוא מכה בכנפיו כגד הגולם. התנועות שלו היו חלושות, ולא נראה שמכות הכנפיים הללו יוכלו לעשות את המלאכה.

 הילד הקטן רצה נואשות לעזור לפרפר הסובל. לבסוף, כשלא יכול היה לשאת עוד את המתח, הפר את הוראות הגורו. הילד הסיט את שני חצאי קליפת הגולם לצדדים, ועזר לפרפר להילחץ.

 משיצא הפרפר, החל לעוף באוויר, אך לפתע נפל מטה אל האדמה, ונשאר שוכב ללא תנועה.

 הילד הרים את הפרפר בזהירות, וראה שהפרפר מת.

 שטוף דמעות הלך הילד לביתו של הגורו, והראה לו את הפרפר המת שבידו.

 "אתה רואה ילד", אמר הגורו, "מיהרת לשבור לו את קליפת הגולם, האין זאת?", "כן" אמר הילד, "זאת עשיתי".

 והגורו אמר – "אינך מבין. לא יכולת לדעת את מה שעוללת. כאשר הפרפר מתחיל לצאת מהגולם, הדרך היחידה שבה הוא יכול לחזק את כנפיו, היא בכך שהוא מכה בהם בקליפה. הוא מכה לעבר הקליפה שוב ושוב, וכך מצמיח את שרירי הכנפיים שלו ומחזק אותם. כשעזרת לו בכך שעשית זאת במקומו, מנעת ממנו לגדול ולפתח שרירי כנפיים. זו הסיבה שהפרפר נפל לאדמה ומת".

 זהו סיפור שכל הורה ומחנך צריך לזכור. אל לנו לשכוח שגם אנו תמיד באיזשהו מקום נישאר ילדים ועלינו לאפשר לעצמנו התפתחות וגדילה ובכך לאפשר זאת גם לילדינו …

 אם נגיש לילד או לילדה את כל צרכיו, נעשה זאת במקומם, ונמלא את כל תשוקותיהם – אנו עלולים להחליש את יכולת ההתפתחות של אותם "שרירים" כך שבבוא העת יתקשו לפעול לכשיצטרכו להשתמש בחשיבה משלהם, במעוף, ובלקיחת אחריות עצמאית.

*כל הזכויות שמורות לורד מור