תוך כדי כתיבת שורות אלה אני חשה אי נוחות בגבי. לי ולגבי היסטוריה ארוכה של דו-שיח.
פעמים רבות אני חשה אי נוחות או כאב באזור הגב ולמרות שתמיד ניתן להסביר זאת על ידי יציבה לא נכונה, תאונת דרכים שהשאירה בי נכות קלה ושאר הסברים הגיוניים, ברור לי מעל לכל ספק שכאבי הגב – כמו גם כאבים אחרים בגוף – מבטאים גם מצב רגשי מסוים.
שהרי, למרות הכול, ישנם ימים בהם אחוש יותר כאב וימים אחרים בהם לא אחוש בו כלל.
גב מסמל בעיקר תמיכה; תמיכה כלכלית, תמיכה רגשית ותמיכה חברתית. עמוד השידרה מייצג עמוד של תמיכה ויציבות בחיינו. "אין לו עמוד שידרה" אנו אומרים על אדם מסוים ומתכוונים שאינו אסרטיבי מספיק. אסרטיביות מצריכה מימד של ביטחון עצמי שמצהיר על זכותי להיות, ועל אמוני במקום שלי בעולם. הגב – ובעיקר הגב העליון והכתפיים מסמלים גם את כובד המשא אותו אנו נושאים על גבינו. עומסים רגשיים ומטלות, תפקידים רבים ואחריות שאנו לוקחים בחיינו. לא פעם אנו נושאים "גוויות מתות" – עניינים שכבר אבד עליהן הכלח אך אנו מתעקשים להמשיך ולשאת אותם.
כובד, עייפות, תשישות, עומס יתר, חוסר יציבות כזאת או אחרת כולם באים לידי ביטוי גם בגב.
אני עוברת ועושה סריקה על התמיכה אותה קיבלתי בחיי. בילדותינו, הורינו הם ספקי התמיכה העיקריים. האם ידעו למלא את תפקידם כראוי? תמיכה יכולה לבא לידי ביטוי בדרכים רבות. "אני מרגיש שיש לי גב" אומר אדם שמתכוון לכך שהוא חש בתמיכה ובגיבוי. גם כאשר אנו חשים שישנה תמיכה, לא בטוח שאנו מקבלים אותה בדרך הרצויה. אנשים רבים שחשו כי תמיכה כרוכה גם בהתערבות בלתי פוסקת עד כדי שתלטנות העדיפו לעתים לסמוך רק על עצמם. מחיר התמיכה היה כבד מידי. אחרים שעמדו מול אובייקטים שלא היו מסוגלים לתת תמיכה או שהוו 'משענת קנה רצוץ', איבדו את אמונם בסיכוי לתמיכה חיצונית ופתחו מנגנוני תמיכה פנימית משוכללים. לא פעם הם הופכים לגב לסביבתם – לעתים עד כדי היפוך תפקידים – הילד הופך להיות ההורה. הוא זה שמספק תמיכה והכלה להורה או לאחיו האחרים ובשלב מאוחר יותר למעגל רחב יותר של אנשים.
תמיכה נכונה, לדעתי, היא אותה תמיכה המייצגת סוג של ביטחון רציף ומאפשר. תמיכה שמצד אחד מספקת תחושת נוכחות שקטה ומצד שני מדרבנת לחופש פעולה ובחירה עצמאיים.
— "אני כאן לצידך, איני משמש לך קביים ואיני ניתלה על גבך. יש לי נוכחות משל עצמי ולך – את שלך. אך את כברת הדרך הזו אנו עושים תוך לווי שקט וקשוב וממנו מושיטים עזרה".
כל אדם זקוק לתחושת עוגן. לא כדי להיתלות בו ,אלא כדי לחוש ביטחון. לעתים אנו זקוקים לנוח ממשא החיים – והמחשבה שיש מי שיאפשר זאת ויחזיק לרגע במושכות, יוצרת תחושה מענגת.
ישנם אלה שאינם מאפשרים לעצמם להניח למושכות לרגע שמא הכול יתמוטט וישנם אלה שנמנעים מלהחזיק בכלל במושכות מאותה סיבה בדיוק. הדבר מצריך אמון בעצמי ואמון בסביבה. זהו המקום שמאפשר התמסרות. מגוון ההתנהגויות כמגוון האנשים -בהתאם לחוויות חייהם. ניתן גם לראות כיצד אנו משחזרים את הרגלינו לאורך החיים. מי שהתרגל לקבל תמיכה באופן חודרני ומעיק ימשיך לא פעם לשחזר בדיוק את אותן תחושות ולבחור באנשים סביבו שימשיכו להעניק תמיכה באותו דפוס וכו'…
אנו יכולים לספק לעצמנו חוויות מתקנות כאשר נזהה את הדפוס ואת צרכינו האמיתיים.
עצרו רגע וחישבו;
האם קבלת התמיכה לעומת נתינת תמיכה מאוזנים בחיי ?
כמה אנשים בסביבתי באמת מספקים לי תמיכה כפי שהייתי רוצה ?
איזה סוג תמיכה אני מאפשר לעצמי לקבל ואיזה סוג אני מייצר ?
עד כמה אני מאפשר תחושת תמיכה לילדי או יקירי ?
והאם זאת תמיכה דרך הטפות-מוסר וניסיונות לשלוט ולשנות,
או מתוך תחושת הקשבה אמיתית לצרכי האחר וקבלתו ?
אם נסתכל על יציבתו של אדם נוכל ללמוד הרבה על אישיותו. מצב הגב מסמל את מצבו הרגשי. האם הוא מסתובב בעולם בזקיפות משוחררת? זקיפות נוקשה? יוהרה שמבטלת אחרים? האם מרוב הרצון למצוא חן ולהתאים את עצמו לאחרים הוא למד להתקפל ולהתכווץ? גב כפוף מגן לעיתים על לב פגיע שזקוק להגנה או מרמז על רגשי נחיתות והצורך להנמיך עצמי מול אחרים. עד כמה אני חש בטוח ושמח עם עצמי בעולם ועד כמה אני מתנצל על עצם קיומי?
נלסון מנדלה אמר בנאום ההכתרה שלו:
"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו – לא האפלה שבתוכנו – שמפחיד אותנו יותר מכל. אנחנו שואלים את עצמנו – איזה זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב?
למען האמת… איזו זכות יש לך לא להיות? אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון. ככל שניתן לברק שלנו להאיר, אנחנו מעניקים ללא מודע רשות לאחרים לעשות כמונו. ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד."
מאחלת לכולנו להשתחרר ממשאות מיותרים על גבנו – בעיקר אלה שקשורים בזיכרונות העבר או באנשים אחרים ולצעוד את מסע החיים כשגבנו זקוף, בית החזה פתוח ומשוחרר, נשימתנו חופשית, ראשנו מורם ועם חיוך גדול מרוח על פנינו. כך נוכל לפגוש את העולם לא מתוך התנצלות וצמצום אלא מתוך זכותנו להיות מי שאנחנו… ובגדול!