איזה כיף לקבל מכתב כזה. מרגש ומחמם את הלב. תודה

איזו תקופה! אני מוצאת את עצמי חווה רצף משתנה של תחושות, נעה בין ערוצים, מציאויות, בתוך ומחוץ לסיפורים. פותחת לכמה דקות את ערוץ החדשות ובוהה בסרט אימה (לא הז'אנר החביב

אז מה זה אומר בעצם לחיות? והאם כשאת מכונסת בתוכך, מפחדת לנסות, מפחדת להיפתח או להתקרב, מפחדת להיפגע, להתאכזב. מקטינה את עצמך או מכווצת את נוכחותך האם את חיה? מה

מה זאת אהבה? כל כך הרבה דובר עליה ועוד ידובר. כל כך הרבה דברים אנו עושים בשמה. כל כך הרבה קישוטים צובעים את חיינו בהתייחסות אליה. כל כך הרבה פעמים

שניים מהסימפטומים המאפיינים את האדם הממוצע בתקופתנו הם תחושת העייפות ואי השקט. אנו חיים במאין "הפרעת קשב" קולקטיבית, מוצפים ברעשים חיצוניים ופנימיים, נמצאים במרוץ שקו הסיום בו אינו מוגדר או

מכונה משומשת זו שנקראת גוף, אמורה לשרת אותנו כל חיינו. אנו מייחסים חשיבות רבה למראנו החיצוני: לקילוגרמים המיותרים, לעפעפיים הצונחות, לאף שנראה כך או אחרת. בכל בוקר אנו שמים עלינו

מאיפה אנחנו יודעים אם מה שקורה הוא טוב או רע? מה שקורה הוא אירוע. לצעירה שביום האחד עשר בספטמבר המפורסם הייתה בדרכה לעבודתה באחד מבנייני התאומים במנהטן, לפגישה גורלית (היא

הורים רבים מגיעים לייעוץ בנוגע לילדיהם. הילד יכול להיות בן שנתיים או בן 32, התחושה היא לרוב אותה תחושה: בלבול – לעיתים עד לתחושה של חוסר שליטה או חוסר אונים.

המציאות שבה אנו חיים כיום, מעוררת חרדות ופחדים רבים.כיצד מתמודדים עם מציאות שכזאת? כיצד ניתן להרגיע את ילדינו ואת עצמנו בימים שבהם אנשים מתפוצצים ברחובות, שומעים וקוראים בכל יום על