מציאת השקט בתוך הסערה
איזו תקופה! אני מוצאת את עצמי חווה רצף משתנה של תחושות, נעה בין ערוצים, מציאויות, בתוך ומחוץ לסיפורים. פותחת לכמה דקות את ערוץ החדשות ובוהה בסרט אימה (לא הז'אנר החביב
"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מידי.
הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור.
זה האור שבנו – לא האפלה שבתוכנו שמפחידה אותנו יותר מכל.
אנחנו שואלים את עצמנו – איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב?
למען האמת – איזו זכות יש לך לא להיות?
אתה הוא בן האלוהים.
"ראש קטן" לא יציל את העולם.
אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון.
נולדנו כדי להוציא לפועל את האור האלוהי הטמון בנו.
הוא לא נמצא אצל כל אחד מאיתנו אלא אצל כולנו.
ככל שניתן לברק שלנו להאיר, אנחנו מעניקים, בלי להרגיש, רשות לאחרים לעשות כמונו.
ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד…"
– נלסון מנדלה
איזו תקופה! אני מוצאת את עצמי חווה רצף משתנה של תחושות, נעה בין ערוצים, מציאויות, בתוך ומחוץ לסיפורים. פותחת לכמה דקות את ערוץ החדשות ובוהה בסרט אימה (לא הז'אנר החביב
מכונה משומשת זו שנקראת גוף, אמורה לשרת אותנו כל חיינו. אנו מייחסים חשיבות רבה למראנו החיצוני: לקילוגרמים המיותרים, לעפעפיים הצונחות, לאף שנראה כך או אחרת. בכל בוקר אנו שמים עלינו
לא פעם לאחר ארוחה דשנה אני בודקת את עצמי ושואלת כמה זמן עבר מאז שהרגשתי שובע ועד הרגע בו הנחתי את המזלג והחלטתי שמספיק. לא אחת אני מגלה שעיני גדולות מקיבתי, ואני ממשיכה
© ורד מור – כל הזכויות שמורות
מדיניות פרטיות | תנאי שימוש
אפיון ועיצוב | פיתוח אתר תדמית על ידי Webshuk